הגנה מן הצדק היא דוקטרינה אשר מעניקה לבית המשפט שיקול דעת האם לבטל כתב אישום במקרים אשר בהם עולה, כי יש בניהול ההליך משום פגיעה בעקרונות הצדק וההגינות.
הגנה מן הצדק – מקרים בעולם המשפטי
קיימים מקרים בעולם המשפט הפלילי, אשר אף כי ניכר מעיון בהם, שלמרות שהנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, מן הצדק הוא לבטל את ההליכים נגדו, משום שהפגיעה בזכויותיו של אותו נאשם עולה בצורה ניכרת על הפגיעה של אותו נאשם בחוקיה של מדינת ישראל.
הפגיעה בתחושות הצדק
על כן ולא בכדי, יש המכנים את דוקטרינת “ההגנה מן הצדק”, כ”דוקטרינה של האשמים”, זאת מכיוון, כי מי שטוען לקיומה של פגיעה בתחושות הצדק וההגינות, איננו טוענת כי הוא חף מפשע, אלא כי הפגיעה בזכויותיו חמורה יותר מהפגיעה שהוא עצמו ביצע.
הסטוריית הגנה מן הצדק
מבחינה הסטורית, דוקטרינה זו עוצבה בישראל לראשונה בפרשת יפת ע”פ 2910/94 יפת ואח’ נגד מדינת ישראל, פ”ד נ (2) 221, שם קבע בית המשפט העליון, כי ניתן לקבל טענה של הגנה מן הצדק במקרים נדירים של “התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם.
במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו”.
מקרים חריגים
לאחר פרשת יפת הדוקטרינה נדונה במספר מקרים כאשר התקבלה במקרים חריגים לרבות במקרים של שיהוי בגשת כתבי אישום, הגשתו משיקולים זרים, מעורבותה של הרשות במעשה העבירה וכן במקרים של פגמים בחקירה.
פרשת בורוביץ והשפעתה על הדוקטרינה
במסגרת פרשת בורוביץ בע”פ 4855/02 מדינת ישראל נ’ בורוביץ ואח’, פ”ד נט(6) 776, הרחיב בית המשפט העליון את גבולותיה של הדוקטרינה וקבע כי הגנה מן הצדק אינה נובעת רק מהתנהגות שערורייתית של הרשויות אלא, הגנה מן הצדק תחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שהוא נתפס בעיני בית המשפט. בית המשפט התווה מבחן תלת שלבי, באמצעותו תיבחן שאלת ביטולו של כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק:
בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגם או הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם וזאת במנותק משאלת חפותו או אשמתו.
בשלב השני יבחן בית המשפט האם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגם או הפגמים, יש משום פגיעה מהותית בעקרונות של צדק והגינות משפטית.
בשלב השלישי יבחן בית המשפט האם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום (“בטלות יחסית”).
הרחבה במסגרת פס”ד בורוביץ
הדוקטרינה, לאחר שהורחבה במסגרת פס”ד בורוביץ, מאפשרת ליותר מקרים להיכנס בגדרי “ההגנה מן הצדק” וכך, מאפשרת קיומה של ביקורת שיפוטית רחבה יותר על פעולותיהן של הרשות החוקרת והתובעת, לרבות על שיקול דעתו של התובע שהחליט להעמיד את הנאשם לדין.
יצויין, כי אף אם הדוקטרינה לא תוביל לביטול כתב האישום, היא בהחלט עשוייה להביא לענישה מקלה הרבה יותר.
המעבר מהפסיקה אל החוק
במאי 2007 דוקטרינת ההגנה מן הצדק, אשר עד אותו הזמן הייתה הלכה פסוקה, עוגנה בחוק. הדוקטרינה עוגנה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב-1982, המונה שורה של טענות מקדמיות בפלילים.
הגנה מן הצדק בחוק
ואומנם, הגנה מן הצדק עוגנה בחוק כטענה מקדמית ומקומה הטבעי של טענה כזו היא בתחילתו של ההליך, בטרם החל שלב בירור האשמה. יחד עם זאת, חוק סדר הדין הפלילי מאפשר לנאשם לטעון טענה זו לאורך ההליך כולו ואף בשלב הערעור.
חשוב להכיר
יש להבחין, כי בעת בחינת בית המשפט באם הנאשם זכאי להגנה מן הצדק, שאלת אשמתו או חפותו כלל לא עומדת על הפרק, קרי קבלת הטענה לעולם לא תוביל לזיכוי.
סיכום
לסיכום, זכותם של נאשמים למשפט הוגן מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומטרתה של הזכות היא להבטיח שבמסגרת ההליך הפלילי, מרגע שאדם נחשד בביצועה של עבירה ועד תום ההליך המשפטי הפגיעה בזכויותיו תהיה מוצדקת ומידתית. במידה וזכות יסוד זו נפגעת במהלך ההליך הפלילי, על כל שלביו, עד כדי פגיעה ניכרת וחריפה בתחושת הצדק וההגינות, יש לפנות לעורך דין פלילי הבקיא ברזי החוק והפסיקה שיוכל לצאת להגנתכם ובכך להבטיח כי זכויות אלו לא ירמסו על ידי הגופים האמונים על אכיפת החוק.
