עד לא מזמן, מי שהיה ממתין לגזר דין לא ידע מה יהיו שיקוליו של בית המשפט בעת שזה יגזור את עונשו.
הסיבה לכך הייתה שלא היו שום אמות מידה ברורות להטלת עונש במסגרת המשפט הפלילי. בעצם, במסגרת מתן גזר הדין, בתי המשפט היו בוחנים את השיקולים לטובת הנאשם ולרעתו, ומבלי לנמק יתר על המידה היו מטילים את העונש הראוי בעיניהם על הנאשם.
כל זאת שונה במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, התשל”ז- 1977, שידוע בתור “חוק הבניית שיקול הדעת בענישה” (להלן: “התיקון”).
תיקון 113: תוכן
תיקון 113 שינה את דיני הענישה במדינת ישראל. מדובר בתיקון שתכליתו להבנות את שיקול הדעת שניתן לבית המשפט בכל הנוגע לענישה בשלב טיעונים לעונש.
במילים אחרות, תכליתו של התיקון היא להביא לכך ששיקוליו של בית המשפט יהיו גלויים ושיופיעו בפסק הדין, ולא עלומים כפי שהיה בעבר.
בנוסף, התיקון נועד לקבע את שיקול דעתו של בית המשפט. כלומר, התיקון קובע מהם השיקולים המפורטים שאותם יכול בית המשפט לשקול בעת מתן גזר הדין בכל שלב ושלב.
כבר בתחילה חשוב להבהיר שתיקון 113 קובע בפירוש שהעיקרון המנחה בענישה בישראל הוא “הלימה” – כלומר לגזור עונש ההולם את נסיבות העבירה שבוצעה.
זוהי נקודה שחשוב להדגיש כיוון שבעבר תמיד היה טשטוש בין תכלית דיני הענישה – היו כאלו שטענו שתכלית דיני הענישה היא שיקום, אחרת טענו שמדובר בגמול ואחרים טענו שהעונש נועד להרתיע. הדעות שונות הללו גם התקיימו (ונאבקו) בקרב בתי המשפט.
קביעת רף עליון ותחתון לענישה וסטייה מהרף שנקבע
התיקון יצר שלושה שלבים שאותם צריך בית המשפט לבחון בעת קביעת גזר הדין.
השלב הראשון הוא השלב שבו בית המשפט קובע “מתחם ענישה הולם”. כלומר, בהתבסס על שיקולים שיפורטו בהמשך, קובע בית המשפט תחום ענישה שהולם את נסיבות העבירה.
התחום כולל שני קצוות: בקצה אחד עונש ברף נמוך ומקל, ובקצה השני עונש ברף גבוה ומחמיר.
בהמשך, כאשר בית המשפט יגזור את הדין, הוא יגזור אותו בתוך תחום הענישה שנקבע.
הסיבה לקביעתו של מתחם ענישה, היא להבנות את שיקול הדעת של בית המשפט, ובעצם ליצור טווח ענישה כולל שיהלום את מעשה העבירה שבוצעה.
במסגרת קביעת מתחם הענישה, קובע התיקון מקבץ של שיקולים שבית המשפט יהיה רשאי לבחון.
השיקולים בעת קביעת מתחם הענישה הם שיקולים שנוגעים אך ורק לנסיבות ביצוע העבירה ולא שיקולים אישיים הנוגעים לנאשם.
בין היתר, בית המשפט רשאי לשקול את התכנון שקדם לביצוע העבירה, לחלק של הנאשם בביצוע העבירה, את הנזק שנגרם כתוצאה מביצוע העבירה, את יכולתו הנפשית של הנאשם להבין את מעשהו, את מידת הניצול לרעה בה נקט הנאשם בביצוע העבירה, ובנוסף את מידת האכזריות בה בוצעה העבירה.
לדוגמא, תקיפה של אדם מבוגר היא נסיבה לחומרה בעת קביעת מתחם הענישה, משום שהיא נעשית כלפי חסר ישע.
מנגד, תקיפה של אדם שהתגרה בנאשם לפני שזה תקף, היא תקיפה בנסיבות מקלות שכן בנסיבות כאלו לא קדם לביצוע העבירה תכנון מוקדם
השלב השני בגזירת הדין הוא של “הסטייה מן המתחם”. לאחר שבית המשפט קובע את מתחם הענישה, הוא בוחן שני אלמנטים, שעשויים להביא לסטייה מהמתחם שנקבע.
האלמנטים הם שיקום או הרתעת הרבים. כלומר, מדובר בנסיבה לסטייה לקולא ממתחם הענישה, ונסיבה לסטייה לחומרא ממתחם הענישה.
אם הוכח בפני בית המשפט שהנאשם בפניו עתיד להשתקם ויש סיכוי טוב שיחזור לדרך הישר, הרי שאז בית המשפט יוכל לסטות מהמתחם שקבע להקלה עם הנאשם.
לדוגמא, אם הרף התחתון של המתחם הועמד של שנת מאסר, והרף העליון על שנתיים, באופן רגיל בית המשפט ייאלץ להטיל עונש שנע בין שנה לשנתיים.
אך אם הוכח כי קיימות נסיבות כבדות משקל שתוכלנה לסייע לנאשם להשתקם, יוכל בית המשפט לסטות מן המתחם ולהטיל על הנאשם חצי שנת מאסר.
מנגד, בית המשפט רשאי לסטות לחומרא ממתחם הענישה כאשר קיים צורך להרתיע נאשם מביצוע עבירות.
לדוגמא, אם מדובר בנאשם שנתפס בעבר מבצע עבירות מין כלפי קטינים, הרי שבמצב כזה מדובר בנאשם שמועד לפורענות, ויש להרתיעו כדי להגן על הציבור.
בנסיבות כאלו, אם מתחם הענישה נקבע על 5 שנות מאסר ברף התחתון, ו- 10 שנים ברף העליון, הרי שבית המשפט יוכל לסטות ממתחם הענישה, ולהטיל לדוגמא 12 שנות מאסר, ובלבד שהוכחו נסיבות מתאימות לכך.
השלב השלישי במסגרת גזירת הדין בהתאם לתיקון, הוא שלב “גזר הדין לגופו.” כאמור, גזר הדין ייגזר בהתאם למתחם הענישה ההולם שנקבע בשלב הראשון.
אם בית המשפט לא מצא כי יש לסטות ממתחם הענישה להחמרה או להקלה, הרי שאז בית המשפט יגזור את דינו של הנאשם בתוך מתחם הענישה שנקבע.
במסגרת גזירת הדין בתוך מתחם הענישה, קובע התיקון ערב רב של שיקולים שבית המשפט ישקול. אך להבדיל מקביעת מתחם הענישה במסגרתו בית המשפט שוקל שיקולים הנוגעים רק לביצוע העבירה.
בשלב זה, בית המשפט ישקול שיקולים אישיים בלבד כגון: הנזקים שנגרמו לקורבן מביצוע העבירה, האם הנאשם נטל אחריות על מעשיו, האם הנאשם עשה מאמצים לכפר על העבירה, האם הנאשם שיתף פעולה עם רשויות אכיפת החוק, עבר פלילי, הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה ועוד.
בהתאם לשיקולים הללו, יקבע בית המשפט מהו העונש ההולם בתוך מתחם הענישה שקבע כאמור.
בשלב זה עורך דין פלילי משחק תפקיד חשוב במיוחד – עליו למצוא את הטיעונים הנכונים שיובילו להקלה עם הנאשם, גם אם הוא הורשע בדין.
בנוסף, התיקון קובע שעל אף הרצון להבנות את שיקול דעתו של בית המשפט, עדיין בסמכותו לשקול שיקולים נוספים שלא קבועים בחוק בעת גזירת הדין.
כך לדוגמא, בית המשפט רשאי לשקול נסיבות של חמלה, של צדק, ואף רחמים. אך מקרים כאלו ייעשו רק במקרים חריגים, ועל בית המשפט לנמקם.
כפי שכתבנו קודם, לפני התיקון בתי המשפט לא היו מחויבים לנמק את גזר דינם. עתה, במסגרת התיקון נקבע בפירוש כי על בית המשפט לנמק את הכרעתו בכל אחד משלבי גזירת הדין.
אין ספק שחובת ההנמקה מסייעת כיום לנאשמים לערער על עונשם, שכן נימוק הטעמים שהביאו את בית המשפט לגזור את הדין כפי שהוא גזר, מאפשר לערכאת הערעור לבקר את הערכאה הנמוכה יותר.
תיקון 113 לחוק העונשין שינה לחלוטין את דיני הענישה במדינת ישראל. אם בעבר שלב הענישה היה בבחינת החלטה השמורה לשיקול דעתו המלא והבלעדי של בית המשפט, כיום על בית המשפט לנמק את הכרעותיו, כך שגזרי דין אינם ניתנים ללא הסבר, אלא מנומקים ומוסברים כפי שמצופה מבית משפט במדינה דמוקרטית.
בנוסף, להבדיל מהמצב המשפטי שקדם לתיקון. כיום אין ספק מהי תכלית הענישה, שהיא להתאים את העונש לנסיבות העבירה, לא להחמיר, לא להקל ולא לגמול, אלא להלום.
עומדים מפני משפט? רוצים בעזרתו של עורך דין פלילי מנוסה? התקשרו עוד היום:
